ההכנה הפיזית לסקי משפרת באופן משמעותי את יכולתו של הגולש ליהנות מחוויית הגלישה, זאת על ידי ניצול אופטימלי של רמתו הטכנית, וצמצום סכנת הפציעה. כמו כן, קיימת חשיבות עליונה להתאמת תוכנית האימונים לסוג המאמץ הפיזיולוגי הנדרש בגלישה

תהליך ההכנה האופטימלי נמשך כ-4-3 חודשים. חשוב לציין כי שמירה על רמה גבוהה של כושר גופני ומוכנות גופנית לפעילות במשך כל השנה, עדיפה על הכנה קצרה ואינטנסיבית.

הכנת הגוף כוללת שני מרכיבים יסודיים:

1. גמישות שרירית ופירקית: שמירה על טווח תנועה מלא של המפרק מפחיתה את העומס מהרצועות בזמן נפילה בתנוחות שונות, האופייניות לסקי, ובמהירות מתיחה גבוהה. כמו כן, טווח תנועה מלא של המפרק מאפשר כווץ יעיל של השריר בנקודות שונות בטווח התנועה, דבר המגביר את יציבות המפרק ובכך משפר את עמידותו לעומס. שכיחות הפציעות של שריר ארוך וגמיש, נמוך יותר מאשר בשריר קצר וזאת עקב יכולתו לצור כוח, גם כאשר הוא נמצא תחת מתיחה חזקה ומהירה (Komi, 1992).

2. חיזוק שרירים: הדגש בפיתוח של יכולת שרירית לסקי הוא ספציפי מבחינת השרירים המופעלים, משך האימון, מספר החזרות, ואופן ההפעלה. ענף הגלישה שם דגש על סבולת גבוהה (חיזוק אירובי) של שרירי הגפיים התחתונות והגב תוך שלוב של עבודת כוח וכוח מתפרץ (חיזוק אנאירובי). משמעותו של החיזוק האירובי (סבולת) הוא עבודה על עומס נמוך לאורך זמן ממושך ומידת יעילותו תלויה ביכולת השריר לנצל את החמצן העובר דרכו בצורה מקסימלית ליצירת אנרגיה. גלישה איטית וממושכת במורד מתבטאת יכולת זו בעיקר בגפיים התחתונות, ובגלישה מהירה בגפיים העליונות ובגו (שרירי הבטן והגב). העיקרון הבסיסי של חיזוק שרירים גורס כי על מנת להתחזק חייבת להתקיים העמסה של השריר מעבר לעומס המוכר לו. לכן, יש ליצור סולם מאמצים הדרגתי במרכיבי העומס ובמספר החזרות באימון.

חיזוק אנאירובי מורכב משתי קבוצות של אלמנטים: הקבוצה הראשונה כוללת את אלמנט הכוח (Strength) והכוח המתפרץ (Power & Plyometric). שני אלמנטים אלו מאפשרים ניצול אנרגיה שרירית הקיימת בגוף ללא שימוש בחמצן ליצירתו. מכיוון שקצב ייצור האנרגיה ללא חמצן נמוך בהרבה מזה הכולל חמצן, מצטמצמת יכולת העמידה במאמץ לזמן, קצר ביותר. כוח מתפרץ מאפשר עבודה לפרק זמן שמשכו כ-20 שניות וכוח מאריך את יכולתנו האנאירובית למשך של 90-120 שניות לערך. הקבוצה השניה כוללת את אלמנט הזריזות (Agility).

הזריזות משקפת את יכולת השימוש בכוח האנאירובי ליצירת שינוי כיוון, וביצוע פעולות גוף מורכבות ברצף. הגורמים העיקריים ברכישת מיומנות זו הם פיתוח קואורדינציה מוטורית (Kinestetic abillity) ו"תחושת מצב שרירית דינמית" (Proprioception). קואורדינציה מוטורית משמעותה היכולת לצור רצף של כיווצי שרירים תוך מעבר מהיר מכיווץ של שריר אחד לשני, בעוצמות כווץ שונות. ואילו, תחושה שרירית דינמית מקורה בחיישנים עצביים הממוקמים בשרירים ובגידים ורגישים לשינויים במתח, במהירות ולחץ. החיישנים מגיבים לשינויים אלו על ידי כיווץ השריר או שחרורו על פי הצורך.